"אני המנהל"

"אני המנהל" פרקטיקה ניהולית – או ביטוי למשהו עמוק יותר? מתי אנחנו משתמשים בסמכות ככלי לניהול, ומתי היא הופכת תחליף למנהיגות עמוקה?

פגשתי לא מעט מנהלים שמרגישים צורך לומר את זה לעיתים מזומנות. לפעמים זה נאמר בעדינות, לפעמים בטון תקיף: "אני המנהל, אני מחליט וזו ההחלטה. "זה מובן. ניהול בית ספר או ארגון גדול אחר, מטיל אחריות עצומה על כתפי המנהל. אבל כל פעם שאני שומע את המשפט בסגנון הזה, אני עוצר ושואל את עצמי – מהו המקום העמוק בתוככי המנהל ממנו יוצאות אמירות שכאלו. מהן הנחות היסוד של המנהל לגבי עצמו? לגבי מנהיגותו?

לפעמים זו עייפות. לפעמים תחושת בדידות, במיוחד כשאין עם מי להתייעץ באמת. לפעמים זו שחיקה מהניסיון הבלתי פוסק להחזיק את כל המורכבויות ולשדר יציבות. יש מנהלים שמגיעים לנקודה שבה הם בתחושה שכלום כבר לא עובד, שמה שלא נאמר בתקיפות – פשוט לא נשמע. ואז "אני המנהל" הופך לא למסר של עוצמה, אלא לאקט של הישרדות.

מנהל שליוויתי שיתף שלאחרונה הוא מרגיש שכל החלטה שלו נבחנת בזכוכית מגדלת. כל התלבטות – נתפסת כחולשה. אז הוא התחיל לדבר יותר על סמכות, פחות על שותפות. "רק ככה מקשיבים לי", הוא אמר.

מנהלת סיפרה בתהליך היעוץ על מקרה בו צוות הניהול הקרוב אליה התנגד להחלטה חשובה שהיא קיבלה והיא חשה צורך לחזור ולהזכיר את ההיררכיה הארגונית, לא כי רצתה לשלוט, אלא כי הרגישה שבלי זה – הכל יתפרק.

אז איפה עובר הקו? מתי אנחנו משתמשים בסמכות ככלי לניהול, ומתי היא הופכת תחליף למנהיגות עמוקה? וכשאנחנו נאלצים להזכיר שאנחנו "המנהלים" – מה זה באמת אומר על מצבנו, לא מול הצוות, אלא מול עצמנו? המנהיגות האמיתית, זו שלא נזקקת לתזכורות, נבנית אחרת: מתוך הקשבה, אמון, נוכחות, שותפות. היא לא צריכה שיאמרו אותה – היא מורגשת.

מוזמנים לשתף: מתי אתם מרגישים צורך להשתמש בסמכות? ומה קורה כשאתם לא עושים זאת?איך אתם מאזנים בין הנהגה שקטה, לבין גבולות ברורים?